פסק-דין בתיק ת"א 31852-12-10

1.         התובעת, ילידת 16.5.1955, הגישה תביעתה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בתאונה שארעה לה ביום 12.1.2010.

2.         לטענתה, ביום 12.1.2010, בשעה 12:13, בעת שהלכה ברחוב יגאל אלון בחיפה, בדרכה לעבודתה, היא נתקלה לפתע באבנים משתלבות אשר בלטו ו\או התרוממו מעל פני המדרכה, היא אבדה את שווי משקלה, נפלה על המדרכה ונפגעה בידה הימנית (להלן "התאונה").

3.         הנתבעת מס' 1 (להלן "העירייה") הינה הראשות המקומית שבתחומה ארעה התאונה ואילו הנתבעת מס' 2 בטחה את העירייה בביטוח כנגד סיכוני צד שלישי בכל זמן רלבנטי לארוע התאונה.

4.         א.         פרופ' שלום שטהל, המומחה הרפואי מטעם התובעת בתחום האורטופדיה, קבע בתעודה רפואית מיום 11.11.2010 כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, עקב הגבלות בתנועות המרפק הימני ופגיעה בתפקוד הזרת.

            ב.         ד"ר מיכה רינות, המומחה הרפואי מטעם הנתבעת בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 20.11.2011, כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה.

            ג.          ד"ר דיויד יפה, המומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו מיום 26.3.2012, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%.

5.         התובעת טענה בתביעתה כי התאונה ארעה בשל רשלנותה של העירייה, אשר למרות אחריותה לתחזק את המדרכות שבתחומה, לא דאגה לתקן את המדרכה, לא גדרה את המקום וחשפה את באי המקום לסיכון ממשי.

6.         הנתבעות כפרו בכתב הגנתן בנסיבות התאונה ולחילופין, טענו כי התאונה ארעה עקב רשלנותה הבלעדית של התובעת עצמה. בנוסף, כפרו הנתבעות בטענותיה של התובעת באשר לנזקיה.

7.         במהלך ניהול התיק ניתנה הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה. משלא הגיעו הצדדים לידי הסכמות, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובעת הגיש תצהיר שלה ושל בעלה ואילו הנתבעת הגישה את תצהירו של מר משה שחר, מנהל המוקד העירוני של העירייה. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה ושאלת האחריות           

8.         כאמור, בכתב התביעה טענה התובעת כי בעת שהלכה ברחוב יגאל אלון בחיפה, בדרכה לעבודתה, היא נתקלה לפתע באבנים משתלבות אשר בלטו ו\או התרוממו מעל פני המדרכה, היא אבדה את שווי משקלה, נפלה על המדרכה ונפגעה בידה הימנית.

9.         בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על גרסה זו והבהירה כי היא הולכת על המדרכה ברחוב יגאל אלון כמעט כל יום. בד"כ, היא מגיעה עד לתחנת האוטובוס הראשונה, הסמוכה לביתה ובמדה והיא יוצאת בשעה מוקדמת יותר מביתה, הרי שהיא ממשיכה ללכת עד לתחנת האוטובוס השלישית. ביום התאונה, יצאה מביתה בשעה מוקדמת ועשתה דרכה לתחנה השלישית. תוך כדי הליכה ארעה התאונה. התובעת צרפה לתצהירה תמונה שצולמה על ידי בעלה מיד לאחר ארוע התאונה, ממנה עולה, כי האבנים המשתלבות במקום התרוממו (נספח א' לתצהירה).

10.        בניגוד לטענתה של הנתבעת בסיכומיה, נראה כי לא קיימת מחלוקת אמיתית בנוגע לנסיבות התאונה עצמה. למקרא פרוטוקול דיון ההוכחות נמצא, כי התובעת לא נשאלה ולו שאלה אחת בנוגע לארוע התאונה עצמו וכי חקירתה התרכזה אך בשאלה האם הכירה את המקום. גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה והיא נתמכת בעדותו של בעלה, אשר הגיע למקום מיד לאחר הארוע, לאחר שהתובעת הזעיקה אותו. הנ"ל צלם את מקום התאונה בטלפון הסלולארי שלו. בנוסף, נתמכת גרסתה בתעודה הרפואית הראשונה שניתנה לה ביום התאונה (נספח ה' לתצהירה), ממנה עולה כי נפלה בדרך לעבודתה ונחבלה.

11.        התביעה נשוא תיק זה נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). בענייננו, כבעלת השליטה במקום והאחראית לתחזוקת המדרכות שבשטחה ותקינותן, חייבת היתה העיירה לצפות כי המבקרים בשטחה, העושים דרכם במדרכות עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע ממעשה או מחדל שלה ולכן, היא חייבת כלפיהם בחובת זהירות מושגית (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006, ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) וע"א 145/80, לעיל).

12.        העירייה חבה גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, חובה אשר הופרה על ידה. אמנם, כפי שציין ב"כ הנתבעות בסיכומיו, רחובות ומדרכות אינם בבחינת משטח סטרילי ומטבע הדברים, קיימים בהם שיפועים ובליטות. אין גם לחייב רשות מקומית לוודא באופן מוחלט כי בשטחיה אין מפגעים ולהבטיח באופן מוחלט מניעת סכנות. עם זאת, התמונה שצולמה על ידי בעלה של התובעת במקום הארוע, כמו גם תיאורה של התובעת, מלמדים על קיומו של מפגע ממשי ולא איזוטרי במדרכה, שעה שהאבנים המשתלבות במקום התרוממו בחלקן ויצרו מכשול לרגלי העוברים ושבים במקום, וביניהם התובעת. מדובר במדרכה הנמצאת ברחוב ראשי, המשמש הולכי רגל רבים, מצויות לאורכו תחנות אוטובוס והיה על העירייה לצפות, כי מי מהולכי הרגל במקום, וביניהם התובעת, עלול למעוד בעקבות הפרשי הגבהים שיצר המפגע ולהינזק. העובדה שהעירייה אכן תקנה את המפגע לאחר ארוע התאונה, מחזקת את המסקנה כי אכן, במועד ארוע התאונה, היה במקום מפגע ממשי, שהצריך פעולה מעירייה. זאת ועוד, התמונות העדכניות שצולמו על ידי התובעת לאחר התיקון (נפסח ד' לתצהירה), מצביעות על כך שהמפגע חזר ומדובר במקום מועד, שעל העירייה לנקוט בגינו משנה זהירות.

13.        מנגד, אין בידי לקבל את טענת התובעת בתצהירה לפיה, המקום בו ארעה התאונה אינו מוכר לה שכן היא אינה נוהגת להגיע לשם כל יום (סעיף 10 לתצהיר התובעת). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם יתר טענותיה של התובעת בתצהירה באשר לשגרת יומה בדרך לעבודה. הן מעדות התובעת עצמה והן מעדות בעלה, עולה כי התובעת נוהגת לעבור באזור התאונה מספר פעמים בשבוע בדרכה לעבודה, גם אם לא על בסיס יום יומי. התובעת אשרה בחקירתה הנגדית, כי היא עוברת במקום בין פעם לשלוש פעמים בשבוע וכי המקום מוכר לה (עמ' 21, שורות 9 - 21 לפרוטוקול). עוד אשרה התובעת, כי ידעה שקיים מפגע במקום, הנובע מצמיחת שורשי עצים וצינור מים העובר שם (עמ' 22, שורות 1 - 15 לפרוטוקול).

14.        הגם שהתובעת עברה במקום התאונה בשגרה וידעה באופן כללי על דבר המפגע טרם התאונה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הזהירות מצידה של העירייה לבין ארוע התאונה ופגיעתה של התובעת. התובעת הבהירה, ויש טעם בטענתה זו, כי "... גם אדם נורמלי שהולך יום-יום באותו מקום ויש מפגע, אתה מסתכל ואתה רואה את המקום, אבל אתה לא יכול כל הזמן להוריד את הראש למטה, זה עניין של שנייה. אם אתה לא מביט למטה, אתה יכול ליפול" (עמ' 21, שורות 28 - 30 לפרוטוקול) . אמנם, משעה שהתובעת היתה מודעת למפגע, היה עליה לנקוט משנה זהירות בהליכתה ועניין זה אמור להבחן במישור האשם התורם. עם זאת, לא ניתן לצפות מאדם העסוק בשגרת יומו, תוך שהוא הולך לכוון תחנת אוטובוס בדרכו לעבודה, לזכור בכל רגע כי במקום מסויים מצוי מפגע ולהתהלך כאשר ראשו מורכן כלפי מטה, תוך חיפוש מפגעים. אני קובע, אפוא, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות הזהירות המוטלות על העירייה לבין ארוע התאונה והנזקים שנגרמו לתובעת. מנגד, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של התובעת וכפי שיפורט להלן, יש להשית עליה אשם עצמי תורם לארוע התאונה.

15.        סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע, כי פיצויים לנפגע "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים - אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, לבית המשפט, שהתרשם מן העדויות שהובאו בפניו (ע"א 1952/11 חאלד נגד אבו אלהווא נגד עיריית ירושלים (6.11.2012)). על מנת לבחון קיומו של אשם תורם מצידה של התובעת, יש לבדוק האם נהגה כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא, היה בהתנהגותה משום העדר סבירות בהגנה על עצמה. בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, יש להציב את מעשי ההתרשלות או המחדלים של הנתבע והתובעת זה למול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה מוסרית, את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נגד עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343). בענייננו, למול התרשלותה של העירייה בתחזוקת המדרכה ובתיקון המפגע, שעה שהיה עליה לצפות באופן ממשי תאונה מסוג זו שארעה לתובעת, עומדת התנהגותה של התובעת, אשר על פי עדותה היתה מודעת אליו אולם, לא נזהרה בהליכתה. בחינת האשם היחסי של הנתבע למול זה של התובעת, מוביל למסקנה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם עצמי בשיעור של 20%.